עלֵה למעלה עלֵה, כי כח עז לך!

"בשישית התחילה אצלי תקופת החטאים". זה המשפט שפתח מכתב נואש שלי ל'חברים מקשיבים' לפני כמעט עשור. הייתי לקראת סוף התיכון, עסוק בהתלבטויות הרגילות שיש לכל נער לקראת תחילת החיים הבוגרים והעצמאיים שלו. ככה פתאום, ביום סתמי של חול, עצרתי לרגע את מרוץ החיים לטובת התכנסות ומחשבה על עצמי ועל חיי. הבטתי אחורה, אל שנות התיכון החולפות, וניסיתי לספור. כמה פעמים? עשרות? מאות?! הזדעזעתי. ליבי התמלא צער עמוק ותחושת בושה אדירה, וזעק: "לא ייתכן שהוא היתל בי כל כך הרבה פעמים! זה לא נתפס שהבטחתי לעצמי בכל פעם מחדש שזאת הייתה הפעם האחרונה, ואין סיכוי שאני נופל שוב

לבוץ המטונף הזה!", אך מיד נזכרתי, איך תמיד בחלוף מספר שעות או ימים מצאתי את עצמי שוב באותו מקום, מול המראה, אחרי שהפרתי שוב הבטחות, שבועות ומה לא, מסתכל על הדמות שאני בז לה כרגע יותר מלכל דבר אחר בעולם, ורוצה פשוט למות.

באותו מכתב שפכתי את תחושותיי, על הניגוד החריף בין מי שהייתי עד לרגע שבו היצר התעורר בי לראשונה, ובין התקופה שאח"כ. נקרעתי מהמעבר בין התמימות הפשוטה שבה גדלתי ושחינכה אותי בלי מילים לזהירות בריאה וטבעית מכל מראה אסור, בטלויזיה או באינטרנט אליהם הייתי חשוף מילדותי, לבין הגסות והחספוס שנקנו בי אח"כ מהמרדף הבלתי פוסק אחרי הזנב של עצמי בנסיון לסחוט עוד ריגוש ועוד הנאה, להציץ, להפגע ולהתחרט, וחוזר חלילה.

לו רק הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה, אמרתי לעצמי, לו רק היה אפשר לקבל את השנים האלו בחזרה, לחיות אותם מחדש, בתמימות, בטהרה. התמלאתי עצבות על כך שהזמן כנראה כבר לא יחזור אחורה. אבל אז הבנתי, שאמנם גדלתי ו"איבדתי" בינתיים כמה שנים, אבל ההתקדמות לא נגמרת כשמסיימים תיכון, וכנראה שאף פעם לא. אז הבטתי קדימה ואמרתי לעצמי – את מה שאתה חולם שהיית יכול לעשות אחרת בתיכון תתחיל עכשיו! ותתמיד בזה בכל רגע ורגע שיש לך עד יומך האחרון.

מה הכוונה? כשאני מנסה למצוא את המקור לכשלונות החוזרים ונשנים שפקדו אותי לאורך כל תקופת התיכון, ו"מחפש אשמים", אני מוצא שניים: אני, ותקופת התיכון. או במילים אחרות: מה שאני עשיתי עם תקופת התיכון. תקופת הנעורים וההתבגרות, נועדה להיות תקופה של דרור ושל פריחה, אך היא עלולה להפוך לתקופה של כניעה, מחנק וסבל פנימי. נקודת התורפה נעוצה בפער שבין הלו"ז של הטבע האנושי, שכמהָּ לקשר זוגי כבר בגיל צעיר, לבין העת שבו ניתן לממש אותו בדורות שלנו. הפער הזה יוצר אצל הרגש תחושה שהוא מוכרח לממש את הדחף הזה, כי כמה כבר אפשר לחכות?? ואם אין לו איך לממש אותו בהיתר, הוא יאלץ לבטא אותו איך שמתאפשר. וכאן הזמינות היא המוקש הגדול ביותר, כי מה שפעם היה דורש הכנה, מאמץ וזמן, שהוא פתח גדול להתבוננות וחזרה בתשובה, היום אתה מוצא אצלך בחדר הסגור, בלחיצת כפתור. מהירות התגובה של היצר הטוב, לצערנו, איטית יותר כמעט תמיד.

אך פשוט לי ש"אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו", וודאי שאם אלו אילוצי המציאות אז יש מאיתנו תביעה להוציא מתוק מעז, ע"י מינוף של הכוחות האדירים האלו להעצמה אישית ולבנין, כי בדיוק לשם כך הם נועדו. זה לצערי משהו שאני פספסתי בתיכון, אך אני משתדל לעשות כרגע בכל דקה.

זה כל הסיפור. בלי קסמים.

"לא הבנו!", תשאלו, "מה בדיוק צריך לעשות?? מה זה אומר 'למנף' את הכוחות האלו להעצמה ובנין אישי?"

והתשובה היא במילה אחת, פשוט לחיות. ברגע שהאדם חי, תולעים לא מכרסמים בו. כך זה בגוף, וכך זה גם ברוח. מה זה אומר "לחיות"? בראש ובראשונה זה אומר להיות פעיל ולא נפעל, יוזם ולא נגרר, משפיע ולא סופג. כשלאדם יש "אג'נדה", כלומר – מגמה, אופק, חלום שאותו הוא עמל לממש, איתו הוא קם בבוקר והולך לישון בלילה, הוא בונה בטחון עצמי ושמחה בחייו, שמסירים את ההתפעלות שיש לו מהסביבה. ובהקשר שלנו – מסירים את הצורך למצוא משהו רחוק ואסור שאין ברשותו, כי הוא שם לב שבו עצמו יש הכל! אותן 'הנאות' נראות לו פתאום כ"כ בזויות, כ"כ לא לרמה שלו! שהרי הוא – עיניו בשמיים, בשאיפות גבוהות, הוא אדם גדול! אז שבזה הוא יתעסק?!

אחרי שהאדם בונה בעצמו את הקומה הראשונה הזו, עליו לצקת תוכן לתוכה, ביצירת חיים שמלאים משמעות אמיתית, ולא משמעות שטחית שהוא המציא בעצמו. אין אני מנסה לומר שמשמעות אמיתית היא בהכרח רק לימוד תורה, התנדבות וחסד, וכד' ותו לא. אפשר לומר שזו המסגרת, המעטפת שמכוונת ויוצרת ערכים מאוזנים ובריאים שמתאימים לקדושה שלנו כבנים לעמ"י, אך המרכז הוא פיתוח והעצמה של מה שטמון בי. אם יש בי כשרון מוזיקלי – להשקיע בו. אם יש בי כשרון טכני–מעשי, בבניה ויצירה לדוג' – להוציא אותו לפועל. כשרון גופני, כשרון כתיבה, התבטאות, הדרכה – כנ"ל. וכך בכל דבר שאדם מרגיש שיש לו כשרון ושייכות נפשית אליו. ברגע שהאדם מעצים את עצמו ומרגיש שווה ובעל ערך, הוא לא מחפש להיות מושפע ומקבל, ולכן לא נצרך לאותן השלמות חיצוניות ונמוכות שבמקום למלא הן רק מרוקנות ומעציבות.

אמר לי פעם מישהו משפט שאני נוצר בלבי – "איפה שיש ברק בעיניים, שם אלוקים נמצא!". לאדם קל לזהות לאן נפשו נמשכת בצורה פנימית וטהורה, ולשם הוא נדרש לדחוף את חייו. ברגע שכך הוא יתנהל, ברגע שהוא יהיה נאמן לתחושות הלב הפנימיות והטהורות שלו, ולא לדחפים מזדמנים שמפתים אותו לסטות מדרכו הישרה, הסיפור כבר יהיה הרבה יותר פשוט. הבטחה!

אין פה עצות עמוקות או תחכומים. יש פה רק אמת והקשבה עצמית כנה.

וכן, צריך אולי עוד משהו אחד, משהו שלצערנו בימנו הוא לא פופולרי ורבים ספקנים לגביו – גבורה. גבורה היא היכולת לנצור בליבנו את העקרונות והערכים שלנו – אלו שקנינו בעמל והיו ברורים לנו כשמש ברגעי שיא של התעלות הרוח – גם ברגעים הקשים יותר, כשלא הכל ברור ובהיר, והספקות מכרסמים בנו. בלי גבורה החיים נדים בתנודות חדות מרגעי שיא לשפל והאדם לא מצליח להשאר עקבי ויציב בגובה הרוחני שאליו הוא שואף. זה כואב לפעמים להתגבר, ואפילו מייסר, אבל זה המחיר שהכי שווה לשלם בחיים.

"עלה למעלה עלה, כי כח עז לך! יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש להם – פן יכחשו לך, דרוש אותם – וימצאו לך מיד!".